אימתי פסקה טהרת אפר פרה אדומה ?
מאמר העוסק בטהרת אפר פרה אדומה בגליל .
עד מתי המשיכו להשתמש באפר פרה אדומה.
========================================================
האם ועד מתי נטהרו בגליל בטהרת פרה אדומה ?
בזמן שבית המקדש היה קיים אחת הסוגיות המשמעותיות והחשובות ביותר היתה ענין טומאה וטהרה. ללא טהרה לא ניתן לקיים טקסים שונים. כהנים אינם יכולים לאכול תרומה וקדשים, יהודי אינו יכול להקריב ולאכול מקרבן הפסח, לא ניתן לעלות להר הבית וזו רק רשימה חלקית של נושאים שללא טהרה לא ניתן לקיימם.
הטומאה החמורה ביותר היא טומאת מת, טומאה בה נטמא האדם בעקבות מגע עם מת או שהייה באותו חלל סגור. הטומאה נחשבת כה חמורה עד שבהלכה היהודית היא מוגדרת 'אבי אבות הטומאה'. כדי להיטהר מטומאה זו יש צורך במנגנון מיוחד שחלק ממנו הוא שימוש באפר פרה אדומה.
על הר הזיתים היו שורפים פרה אדומה, את האפר היו שומרים בכדים וצנצנות, וכאשר היו צריכים להיטהר היו מערבבים קמצוץ מאפר הפרה האדומה עם מים, ואת התערובת הנקראת 'מי חטאת' היו מזים על האדם שבא להיטהר כחלק מתהליך ההיטהרות.
היכן היו שומרים את האפר ? רבים חושבים באופן אוטומטי שאת האפר שמרו בבית המקדש. אלא שבכך יש בעיה יסודית, שהרי אי אפשר להכנס לבית המקדש כשאתה טמא, ואם לא עברת את תהליך הטהרה אינך יכול להכנס פנימה. ברור אם כן, שאפר הפרה היה צריך להישמר מחוץ לתחומי המקדש, כדי לאפשר לטמאים לעבור את תהליך הזאת מי חטאת ורק אז יוכלו להכנס למקדש.
המשנה אכן אומרת : וחולקים אותו לשלש חלקים א' ניתן בחיל וא' ניתן בהר המשחה וא' היה מתחלק לכל המשמרות: (מסכת פרה פרק ג משנה יא). התוספתא מוסיפה ומסבירה : וחולקין אותו לשלשה חלקים אחד נתן בחייל ואחד נותן בהר המשחה אחד מתחלק לכל המשמרות זה שמתחלק לכל המשמרות היו ישראל מזין הימנו זה שנתן בהר המשחה היו כהנים מקדשין זה שנותן בחיל היו משמרין שנ' לעדת בני ישראל למשמרת: (תוספתא מסכת פרה פרק ג הלכה יד). כלומר לפי התוספתא השליש שנשמר בחיל (הגדר שהקיפה את המקדש והפרידה בין בית המקדש לחצרות הר הבית) היה מיועד רק למשמרת ולא לשימוש. שני החלקים האחרים נועדו לשימוש. השליש שבהר הזיתים נועד לשימוש בירושלים, ואילו עם ישראל ברחבי הארץ השתמש בשליש שנשמר במקומות שונים ברחבי הארץ.
עולה אם כן שבימי הבית שליש מאפר הפרה האדומה היה נשמר במקומות שונים בארץ, ממילא ניתן להניח שחלק ממנו נשמר גם בגליל. האם אנו יודעים היכן שמרו את מאגרי האפר לטובת טהרת טמאי מתים ?
שתיקת המקורות בנושא איננה מאפשרת לנו לדעת במדוייק היכן היו מקומות איחסון של אפר פרה אדומה. יחד עם זאת מענין לראות את הדיון הבא מימי התנאים (מאה שניה לספירה) "שפופרת שחתכה לחטאת (=מי חטאת)- ר' אליעזר אומר יטמא ואין צריך להטביל, ור' יהושע אומר יטמא ויטבל. כנס לתוכה מי חטאת ואפר חטאת - אם עד שלא יטבילנה, טמא. ומעשה באחד שחתך שפופרת בבית שערים והיה ר' שמעון מטהר וחכמים מטמאין" (תוספתא מסכת פרה פרק ה הלכה ו). מבלי להכנס לעצם הדיו ההלכתי מתואר מקרה בו מישהו חתך קנה כדי להשתמש בחלל בתוכו לעירבוב אפר פרה אדומה ומי חטאת. הדיון ההלכתי מתייחס לסוגיות של טומאה וטהרה של המוצר ושל המכין ואין כאן המקום לעסוק בענין זה.
יחד עם זאת ברור שהכנת קנה כזה ככלי קיבול מתקיימת במקום שבו יש אפר פרה אדומה. מכיוון שהתוספתא ממשיכה ומספרת על אירוע מסוים בו אדם חתך שפופרת לשם מי חטאת בבית שערים, ניתן להסיק מכאן כי בית שערים היתה אחד המקומות בהם שמרו את אפר הפרה לצרכי טהרה.
מכיוון שהחכמים המתדיינים ומוזכרים בשמותיהם שייכים לדור יבנה – רבי אליעזר ורבי יהושע, ולתחילת דור אושה – רבי שמעון , אנו למדים שבמאה השניה לספירה, לאחר חורבן הבית, בבית שערים שבגליל עדיין השתמשו באפר פרה אדומה לשם טהרה[1].
בשנת 70 לספירה חרב בית המקדש. חורבן זה הביא להפסקת הפעילות הדתית סביב המקדש והמרתה בתקנות ובענינים אחרים. כך למשל בדור יבנה התחיל להתגבש סידור התפילה – תפילות במקום קרבנות, כך התחילה להתגבש ההגדה של פסח וליל הסדר המשפחתי כתחליף לקרבן הפסח בירושלים ובמקדש. כך תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי שנועדו ללמד את עם ישראל לחיות חיים ללא מקדש.
אך יחד עם השינויים וההסתגלות למצב שבו אין מקדש הקריאה המהדהדת היא 'מהרה יבנה מקדש'. כל המחשבות והתפילות, הרגשות והפעולות נעים בציר שבו התחושה והתקוה היא כי מהרה יבנה המקדש. כך למשל משפחות הכהונה שעוברות לגליל ומשמרות את המסגרת המשפחתית וההכנה והציפיה לקראת הקמת המקדש במהרה[2]. מתוך כך נראה שסוגית הטהרה, המהותית כל כך בעניני המקדש, נשארה משמעותית וחשובה עבור היהודים שחיו בארץ ישראל בכלל ובגליל בפרט.
לאור האמור לעיל מענין לראות האם הדבר מוצא את ביטויו במקורות מתקופת התנאים. התלמוד מספר לנו על שפחתו של רבן גמליאל שהיתה אופה ככרות של תרומה[3]. בהמשך מביאה הגמרא התיחסות לשפחתו של רבן גמליאל בהקשר של חביות שנועדו לקודש. בין אם מדובר באותה שפחה ובין אם בשני סיפורים שונים על שתי שפחות שונות יש כאן עדות להקפדה על טהרה בימי רבן גמליאל – דור יבנה. אין אפשרות לאפות ככרות של תרומה ובודאי לא לאכול אותם, אם לא נמצאים במצב של טהרה. דבר זה מצביע על כך שבימי רבן גמליאל הקפידו על טהרה, ומכיוון שהטהרה החמורה ביותר כפי שאמרנו היא טומאת מת, והדרך היחידה להיטהר ממנה היא באמצעות אפר פרה אדומה – משמע מכאן שבימי רבן גמליאל עדין התקיימה טהרת פרה אדומה .
בירושלמי מופיעה אזהרה שהזהיר רבי חייא הגדול את רב. הנפשות הפועלות הן מדור ראשון של אמוראי ארץ ישראל כלומר מאה שלישית לספירה. וכך מופיע בירושלמי: רבי חייא רובא מפקד לרב אין את יכול מיכול כל שתא חולין בטהרה אכול. ואם לאו תהא אכיל שבעה יומין מן שתא (ירושלמי שבת פרק א הלכה ג) (תרגום: רבי חייא הגדול ציווה על רב, אם אתה יכול כל השנה לאכול חולין בטהרה ולהקפיד על עניני טהרה עליך לעשות זאת. ואם אינך יכול כל השנה תקפיד לפחות שבעה ימים בשנה לאכול חולין בטהרה).
אכילת חולין בטהרה לא תתכן ללא טהרה מטומאת מת שבאמצעות אפר פרה אדומה, ולמרות שמדובר בזמן רב לאחר החורבן הוזהר רב - אמורא ארצישראלי בן הדור הראשון - לאכול חולין בטהרה, משמע, איפוא, שבימיו עדיין היה מצוי אפר פרה, והיתה לפחות אפשרות תיאורטית לשמור ולהקפיד על אכילת חולין בטהרה.
הדבר מתברר עוד יותר באמירתו של עולא – אמורא ארץ ישראלי בן הדור השלישי מתלמידי רבי יוחנן שהסבר המחלוקת בין 'תרומה' ו'קודש' שראינו קודם הוכרע בעקבות אמירתו של עולא. "קדש בימי רבי מי הואי?! כדעולא, דאמר עולא :חבריא מדכן בגלילא ;הכא נמי בימי רבי". (בבלי נידה דף ו' ע"ב). אמירה זו של עולא מופיעה במקום נוסף בו מתנהל דיון הלכתי דומה (בבלי מסכת חגיגה דף כ"ה ע"א). מה פירוש האמירה "חבריא מדכן בגלילא" ? רש"י מסביר : "חבירים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחות שמא יבנה בהמ"ק בימיהם ולעולא קדש הוו כך שמעתי בחומר בקדש וכך היא שנויה". כלומר רש"י מבאר שהם מכינים יין ושמן טהורים למזבח, שכשיבנה המקדש יוכלו להקדיש את היין והשמן מיד למזבח. הכנה כזו יכולה להיעשות רק אם המכין בעצמו טהור. נראה כפי שצויין לעיל, שהקפדה על הטהרה היא מתוך הציפיה והתקווה שהנה עומד המקדש להיבנות מחדש.
עולה אם כן מדברי עולא על זמנו - הדור השלישי לאמוראים - שה'חברים[4]' היו מפיקים את יינם ושמנם בטהרה, משמע שבדורו היתה עדיין שכיחה הטהרה באפר פרה. שכן כפי שאמרנו אי אפשר לאכול חולין בטהרה ולהקפיד על טהרה ללא אפר פרה.
התייחסות לנושא מימי הגאונים ועד ימינו
בתקופת הראשונים היו שהתחבטו בנושא. כך למשל רבי יהודה החסיד – אשכנז, בעל ספר החסידים, שלא הבין כיצד יכול להיות שלאחר החורבן עדיין השתמשו באפר פרה אדומה וכך כתב בספר חסידים בהתיחסות לציווי של רבי חייא הגדול את תלמידו רב[5]: רבי חייא צוה לרב לאכול חולין בטהרה, ואם אינו יכול כל השנה לאכול בטהרה, שיזהר שבעה ימים בשנה לאכול חולין בטהרה... כי חייב אדם לטהר עצמו ברגל, 'ואת נבלתם תשקצו' (ויקרא יא ח), שלא יגעו בהם, כדי שיוכלו לעשות קרבנות ולאכול; זהו בזמן שבית המקדש קיים (!) (הדגשה שלי – ח.ע) . וצוה רב חייא לרב שיאכל בזמן הזה; אף-על-פי שטמאי מתים היו ואין אפר פרה , ציווה לו להיות שבעה ימים בשנה אוכל חולין בטהרה.
כך התייחס לנושא גם ר' ברוך ב"ר יצחק, בעל 'ספר התרומה', שהיה תלמיד נכדו של רש"י – ר' יצחק הזקן מגדולי בעלי התוספות, שכתב בספרו "אפילו האמוראים, שהיו הרבה דורות אחר חורבן, היה להן אפר פרה .כדאמר פרק כל הבשר, גבי ר' אמי ור' אסי... ואי לא היה להם הזאה, מה מועיל כרכי ידייהו" [6] ? גם ר' שמשון משאנץ – מגדולי בעלי התוספות, בן אותו הדור, הגיע לאותה מסקנה. "ובימי חכמים היו מזין בארץ- ישראל ,כדאמרינן: חבריא מדכן בגלילא. אבל עכשיו בטלה אפר פרה"[7]. נראה אם כן שאצל בעלי התוספות במאה הי"ב רווחה הדיעה כי טהרת פרה אדומה עדיין נהגה בגליל בימי האמוראים.
אך היו בין הראשונים שלא חשו בנוח עם קביעה זו. כך למשל התוספות רי"ד – ר' ישעיה טראני, מהראשונים חכמי איטליה. על אמירתו של עולא בענין ה'חברים' שבגליל שאל כיצד הם הכינו בטהרה יין ושמן, הרי לא הייתה להם יכולת להיטהר מטומאת מת. וכך כתב: "עוד הבאתם לי ראיה דאפילו בבבל היו אוכלין חוליהן בטהרה, כדאמרינן התם: רב הונא בר חייא איצטריכא ליה שעתא וכו . וגם מן הירושלמי, דהוה אכיל רב חולין בטהרה וכו'. אודיע לכם רבותיי, כי אמת ,שלאחר חרבן עדיין היו נזהרין מן הטומאה ...וקשיא לי, היכי מצי רב למיכל חולין בטהרה? והלא אחר החרבן היה! וכיון דבטל אפר פרה מי יטהר טמאי מתים שבישראל? ונראה לי לתרץ לפי הדחק ,דאף על גב דחרב בית המקדש, היה להם עדיין אפר פרה, שהיה מתחלק לכל המשמרות ,ועד שהספיק להם אותו האפר היו נטהרין בו טמאי מתים שבארץ ישראל .ותדע שהיו נזהרין בארץ-ישראל לאחר החורבן מטומאת מת... אלמא, דאפילו בימי רבי, שהיה לאחר החורבן, היו מדקדקים להיזהר מטומאת המת וטיהרו את קיני בימיו כשאר ארץ-ישראל, שלא תהא כארץ העמים... ורב דאשכחן בירושלמי, דהוה אכיל חולין בטהרה, נראה לי, דווקא כשהיה דר בארץ-ישראל קודם שירד לבבל, אבל לאחר שירד בבבל - לא היה יכול להזהר"[8] . נראה מדבריו שהוא נדחק לפרש כך ולא נוח לו להסביר כך, כי בפשט הדברים נראה שכאשר חרב בית המקדש, חדל השימוש באפר פרה אדומה. וככל שעוסקים יותר במקורות מסתבר כי טהרת פרה אדומה המשיכה עוד מאות שנים לאחר החורבן.
בתקופת הראשונים היו רבים שהבינו כך את הנושא. כך למשל ר' משה מקוצי שכתב "שבימי האמוראים היו מפרישים שתי חלות בארץ- ישראל... כדאמרינן בנדה: חבריא מדכן בגלילא. שהיה להם עדיין אפר הפרה" [9] . גם רבינו אשר בן יחיאל – הרא"ש כתב: "דבימי האמוראים היו אוכלין תרומה טהורה בארץ-ישראל ,כי היה להם אפר פרה .כדאמרינן: חבריא מדכן בגלילא. ולכך הצריכו גם בחוץ- לארץ להפריש חלת כהן, שלא תשתכח תורת חלה" [10]. מענין לראות שהתייחסות זו של הרא"ש קשורה לענין הלכתי בהלכות חלה, בהבדלים בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, שלכאורה אין לו קשר לעניינינו אבל ממנו לומדים כי בארץ ישראל בתקופת האמוראים עדיין נהגה טהרת פרה אדומה.
הראב"ד [11] כתב "והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהם חייב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה" [12]. עולה מכאן שלדעתו אם הכהן כבר טמא מת, אין לו איסור להיטמא למתים.
הרב יהודה רוזאניס במאה הי"ז בעל ה'משנה למלך' שאל על הראב"ד [13]. ראינו בגמרא (מסכת בבא בתרא דף נט עמוד א) שהאמוראים הלכו וציינו קברים כדי שהכוהנים לא יטמאו מהקברים, והרי בזמן האמוראים כולם היו טמאי מת, ומדוע אם כן עשו כך?
גם רבי אישתורי הפרחי בעל ה'כפתור ופרח' המשיך בקו מחשבה זה כמו הראב"ד והראשונים האחרים. "ולאחר חרבן, היה להם אפר פרה שנעשית בבית שני ...כדאמרינן: חבריא מדכן בגלילא. וכן פרק כל הבשר: שמואל אשכחיה לרב דקא אכיל במפה... אשכחינהו לרבי אמי ולר' אסי דקא אכלי בבלאי חמתות... [ד]התירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי טהרות"... [14] . נראה אם כן שהוא מביא ראיה מכך שרבי אמי ורבי אסי האמוראים נחשבו עדיין כאוכלי תרומה שמקפידים להיזהר מטומאה. משמע, שהיה עדיין אפר פרה אדומה בזמנם, אחרת לא הייתה להם סיבה להיזהר מטומאות שונות כדי שיאכלו בתרומה, שהרי הם כבר טמאי מת. מענין שהוא מציין שהיה אפר פרה גם בבבל שלקחו אותו עימהם כאשר עזבו את הארץ בחורבן.
ר' שמעון דוראן , הרשב"ץ – מראשוני ספרד, הוסיף כי למרות שברשות אמוראי בבל היה אפר פרה, היא לא הועילה לטהרם משום שהיו קיימים בארץ העמים הטמאה, ומדבריו אתה למד שהוא מסכים שבארץ- ישראל באותה תקופה אכן נטהרו מטומאת מת באמצעות אפר פרה, וכך כתב: " מכל מקום, אף-על-פי שהיה לבני ארץ ישראל הזאה, אפילו תאמר שעדיין היה להם (=בבבל) אפר פרה בימי רב יוסף ורבא ורבינא ורב טובי, דבבבל היו, וארץ העמים גזרו עליה טומאה, לא הועילה להם הזאה" [15] .
גם מבין האחרונים דנו רבים בענין והגיעו למסקנה כי בארץ ישראל ובגליל בפרט המשיכו להשתמש בטהרת פרה אדומה בתקופת האמוראים [16].
בגמרא מסכת סנהדרין מסופר על שני אמוראים רב חנינא ורבא שבראו 'גברא' או' עגלא' באמצעות צרופי האותיות שבספר יצירה. כמו כן מובא בגמרא שהבריאה הזו היא מה'חברים' אלה שציינו קודם שהקפידו בנושא טמאה וטהרה. אומר רבי שמואל ויטאל : "'רבא ברא גברא... רב חנינא... מברי עגלא'... והיו בוראים אותו ב'ספר יצירה'... ולא היו יכולים לעשות המעשים האלו בטומאה אם לא בטהרת אפר פרה ,כאשר הוא פשוט אצלנו" [17]. לשיטתו לא יתכן לברוא באותיות ספר יצירה אילמלא נטהרו קודם באפר פרה אדומה. עולה מכאן שבתקופת האמוראים היתה עדיין אפשרות כזו להיטהר והיה ברשותם אפר פרה אדומה לטהרה.
רעיון זה למד כנראה מאביו רבי חיים ויטאל שהסביר שרק בתקופת התנאים והאמוראים הותר השימוש ב'קבלה מעשית'. "וזהו סוד שמוש פרקי היכלות שנשתמשו בו רבי נחוניא ורבי עקיבא ורבי ישמעאל ואנשי-כנסת-הגדולה, ואחר-כך נשתכחו גם דרכי השמושים ההם. ועוד אחרת, כי נאבד טהרת אפר פרה בזמן האמוראים עד זמן אביי ורבא , כנזכר בתלמוד, ולכן לא נשתמשו מאז ואילך בעלית הפרדס" [18] .
כלומר הוא מסכים שעד זמנם של אביי ורבא היה עדיין מצוי אפר פרה. כנראה הוא הבין שרבא לא היה יכול לברוא עגל באמצעות ספר יצירה ללא שנטהר קודם לכן מטומאת מת. בשערי קדושה ,שם, הוא ממשיך וכותב: "וזהו סוד ענין קבלה מעשית ... .ולכן אסור להשתמש בה ,כי בהכרח יתדבק גם ברע המתדבק בטוב, וחושב לטהר נפשו - ומטנפה, בסבת הרע ההוא; וגם אפילו שישיג, הוא אמת בתערובת שקר, ובפרט כי אין אפר פרה מצויה וטומאת הקליפות מתדבקות באדם המתקרב להשיג על ידי קבלה מעשית ,ולכן שומר נפשו ירחק מהם". ובמקום אחר: "כי בזמנם היה אפר פרה מצוי והיו נטהרים מכל הטומאות לגמרי, אבל אנחנו כולנו טמאי מת ואין לנו אפר פרה ליטהר מטומאת מת ,ומהתועלת כשנטהר משאר הטומאות ודין טומאת מת במקומה עומדת?! ולכן אין לנו רשות בזמנים אלו להשתמש בשמות הקודש ,והמשתמש בהם ענשו גדול" [19].
בירושלמי מתואר אירוע שהתרחש בתקופת האמוראים ושותפים לו רבי חגיי ורבי ירמיה – אמוראים בני הדור השני. "רבי חגי ורבי ירמיה סלקון לבי חנוותא, קפץ רבי חגי ובירך עליהן אמר ליה רבי ירמיה יאות עבדת ! שכל המצוות טעונות ברכה"[20] .
ר' אלעזר אזכרי בעל 'ספר חרדים' מסביר: "[משום ש]חייבין בית דין להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהיו מחזירין על החנויות ומצדיקין את המאזנים ואת המדות ופוסקין השערים, וכל מי שנמצא עמו משקל חסר או מידה חסרה או מאזנים מקולקלין יש להם רשות להכותו כפי כוחו ולקנסו כפי ראות בית דין, לחזק הדבר... ור 'חגי ור' ירמיה היו מקיימין מצווה זו ,ואפשר שהם היו הממונים המחזירין על החנויות על פי בית דין... ובירך 'אשר קדשנו לקדש המדות והמאזנים ולתקן השערים ,'שכל המצוות טעונות ברכה" [21] . לעומתו ה"פני משה" מסביר זאת בהקשר לברכות הנהנין. דיונים רבים נערכו בענין מצוות וברכות ולא כאן המקום להכנס לעומק הדיון ההלכתי.
אך קיים עד נוסח מענין של הירושלמי, כתב יד וטיקן שבו מופיע "סלקון למי חטאתה" [22]. נוסח זה, שהיה מונח כנראה לפני ר' שלמה סיריליו, הביא אותו לבאר את המעשה: 'סלקון לֵמֵי חטאתא ,'כן מצאתי בספר מדוייק, והן מי חטאת, והיו עדיין נמצאין מי חטאת בזמן האמוראים ,כדאמרינן בנדה פרק קמא' :מדכן בגלילא', שהיו מתנהגים בטהרת הקדש כבימי הבית, להיות בקיאים בקידוש מי חטאת ,כדי שיהיו מפרישין תרומה וחלה בטהרה, מטעם שהיה להן עדיין מֵי חטאת להזות עליהן [23] .
נוסח זה 'מי חטאתה' מופיע כבר גם אצל הראשונים. כך למשל כתב ר' אלעזר מוורמייזא בעל ה'רוקח: "כל המצות שהן חוקות וגזירה צריך לברך, שילוח הקן וראשית הגז ושאר מתנות כהונה ,ירושלמי בפרק כיצד מברכין, גבי קידוש ואפר חטאת ולהזות :כל המצות טעונין ברכה" [24] . גם ר' יהודה ב"ר קלונימוס משפיירא – רבו של בעל ה'רוקח', כתב במפורש בחיבורו יחוסי תנאים ואמוראים: "ר' חגאי ור' ירמיה סלקין לֵמֵי חטאתא ,קפץ ר' חגי ובירך עליהון" [25] .
מדוע הפסיקה טהרת פרה אדומה במאה הרביעית לספירה ? ניתן כמובן להציע כי עד לתקופה זו עדיין נשאר בידם אפר פרה אדומה שהוכנה עוד בימי הבית, ומכיוון שנגמר המלאי שעמד לרשותם חדלו מלהשתמש באפר פרה אדומה לטהרה.
אך כאן נכנסת אולי הארכיאולוגיה וההסטוריה למבט נוסף בענין. כפי שראינו במקורות עולה כי בבית שערים הכינו שפופרת למי חטאת. כלומר בבית שערים היה כנראה הקום בו שמרו את אפר הפרה האדומה, ועדי שניתן יהיה אולי להעביר אותו למקומות אחרים, חשתכו שפופרת מקנה, כדי שישמש כבית קיבול שבתוכו ניתן להעביר את האפר ממקום למקום.
אם אכן בית שערים היתה המקום בגליל בו שימרו ושמרו את מלאי האפר, הדבר יכול להסביר אמירות שונות של רבי יוחנן בן נורי, שעל פי המקורות ישב בבית שערים (לפחות בחלק מהזמן). אמירות שבהן נושא הטומאה והטהרה משמשים כאחד הנושאים העקריים בהם עסק רבי יוחנן בן נורי.
מכאן ניתן אולי להציע שזו הסיבה בגללה עבר מרכז ההנהגה – הסנהדרין לבית שערים. רבי יהודה הנשיא שבית מדרשו היה בבית שערים המשיך לעסוק ולשמור על הלכות 'תרומה' ו'קודש'. כפי שראינו לעיל במקורות.
בכך אולי גם הבנה באירוע שמסופר לגבי רבי חגי. רבי חגי ורבי ירמיה 'סלקון למי חטאתה' – עולים למי החטאת. ידוע לנו שמקום מושבם של חכמים אלה היה בטבריה, ואם הם עולים מטבריה (=סלקון) אל המקום בו נמצאים מי החטאת משמע מכאן שלמרות שטבריה היא המרכז היהודי בגדול ובית המדרש של אותם הימים, אפר הפרה האדומה לא היה בטבריה, אלא יש לעלות אליו. היכן אם כן נמצא אפר הפרה האדומה ?
איננו יודעים לומר היכן הוא היה. אבל אם בימי רשב"י ודור אושה הוא היה בבית שערים, ובימי רבי הוא היה בבית שערים, ניתן אולי ללמוד שגם בהמשך זה היה המקום בו שמרו את אפר הפרה האדומה. ממילא, כשרבי חגי עולה למי חטאת, הוא נאלץ לעלות מטבריה אל הגליל התחתון, אל בית שערים כדי להשתמש באפר לטהרה, ולברך על המצווה שהגיעה לידיו.
לכך נוספת הידיעה הארכיאולוגית וההסטורית כי בית שערים הפכה להיות בית הקברות המרכזי של העם היהודי בתקופה שלאחר מות רבי יהודה הנשיא, באמצע המאה השלישית לספירה. מדוע נבחרה בית שערים לתפקיד זה ? ניתן כמובן לקשור זאת למותו וקבורתו של רבי יהודה הנשיא במקום. אישיותו של רבי יהודה הנשיא הביאה לכך שיהודים שביקשו להיקבר בארץ חיפשו וביקשו להיקבר לידו. אבל ניתן להציע שיש כאן ענין נוסף.
יהודים המבקשים להיקבר בארץ בדרך כלל שואפים להיקבר בהר הזיתים. זהו המקום בו תתחיל תחיית המתים וממילא ראוי ומתאים להיקבר בהר. אלא שבמאה השלישית לספירה הר הזיתים היה מחוץ לתחום ליהודים. הוא בתחומי העיר האלילית 'איליה קפיטולינה' ויהודים לא יכולים לחיות בעיר או להיקבר בהר הזיתים.
היכן בארץ ישראל ימצאו תחליף להר הזיתים ? בהר הזיתים נשמר אפר הפרה האדומה כדי לשמש לטהרת עולי הרגל ותושבי ירושלים כחלק מהעליה אל המקדש. אם כך, הר הזיתים נקשר בתודעת העם היהודי גם לשימוש באפר הפרה האדומה. ניתן אולי להציע כי מציאות אפר הפרה האדומה בבית שערים, היה אחד הזרזים לבחירת בית שערים כבית הקברות המרכזי של היהודים מרחבי המזרח הקרוב.
ניתן להניח כי תושבי בית שערים שעסקו בלוויה ובקבורה, בחציבת המערות והכנת הארונות ('חברא קדישא') וביקשו לשמור על טהרה, השתמשו באפר לצורך זה, דבר שמחזק אולי את ההצעה בדבר מציאות אפר פרה אדומה דווקא בבית שערים.
השימוש באפר פרה אדומה על פי המקורות חדל באמצע המאה הרביעית לספירה. מה קרה שבעטיו חדל השימוש. האם היה אירוע כלשהו שניתן לקשור אותו לענין ולהציע כי הוא הסיבה להפסקת השימוש.
ידוע לנו כי באמצע המאה הרביעית לספירה פרץ ברחבי ארץ שיראל מרד יהודי כנגד השלטון הנוצרי – הביזנטי, המרד הקרוי מרד גאלוס. איננו יודעים רבות על אירועי המרד שכן כמות המקורות העומדת לרשותנו המתארת את המרד דלה מאד. ממעט המקורות שנמצאים בידינו עולה כי מדובר במרד של מרכזי הקהילות היהודיות בארץ ישראל – לוד, ציפורי, טבריה ועכו. מצד שני יש עדות על תגובת נגד של השלטון ופגיעה בישוב במרחב הכפרי. כך מסופר על אורסיקינס ששרף את ספר התורה של הצינבריים. ניתן להניח כי שריפת ספר התורה היא חלק מתגובת השלטון הנוצרי על הרקע הדתי של מאבק היהודים בשלטון הנוצרי.
במקביל למקור זה המספר על תגובת נגד של השלטון כנגד סמל דתי – ספר התורה, אנו מוצאים במימצא הארכיאולוגי כי בית שערים חרבה ונמחקה מעל פני האדמה במהלך מרד זה. בית שערים חדלה מלהתקיים ונעלמה מעל במת ההסטוריה עד למאה הכ' . המימצא הארכיאולוגי מלמד אותנו כי בית שערים נהרסה באירוע אלים וחורבן בשנת 352 לספירה. כלומר בית שערים נהרסה במהלך מרד גאלוס.
האם ניתן לאתר סיבה כלשהי שבעטיה פעל השלטון הנוצרי באכזריווחורבן בית שערים ת כה גדולה עד כדי מחיקת הישוב בית שערים מעל פני האדמה. כמובן שאיננו יודעים מה הסיבה, אך ניתן להציע שהדבר קשור לנושא בו אנו עוסקים.
תושבי בית שערים שימשו כמושא לתקוות הקמת המקדש, שכן כפי שהצענו טהרת פרה אדומה נעשתה והתקיימה בבית שערים. בית הקברות היהודי הגדול , התחליף להר הזיתים הוקם בבית שערים. בעיני השלטון הנוצרי הפכה בית שערים לסדין אדום של נוכחות יהודית עם זיקה למקדש ולטהרה, להר הזיתים ולירושלים. ואולי זו הסיבה בגללה הגיב השלטון בתגובה כה חריפה דווקא נגד בית שערים. כמובן, שחורבן בית שערים הביא להפסקת הקבורה והשימוש בבית הקברות בבית שערים, אך באותה מידה, כנראה, הביא גם לחיסול מלאי אפר הפרה האדומה שאולי עוד נותר בידיהם. מכאן ניתן להבין מדוע אחרון החכמים המוזכר בענין טהרת פרה אדומה הוא חכם שהלך לעולמו בשנת 352 לספירה, השנה בה חדלה בית שערים מלהתקיים ונעלמו שרידי אפר הפרה האדומה הארחונים שהיו עוד בידי היהודים.
לסיכום ניתן להציע, כי סוגית הטהרה ורציפות ההמשך בשימוש בה, יחד מציאות אפר פרה אדומה בבית שערים, היא ההסבר והסיבה מדוע נבחרה בית שערים כאחת מתחנות נדודי הסנהדרין מצד אחד. מצד שני, חורבנה של בית שערים, בשנת 352 לספירה, הוא ההסבר להפסקת השימוש באפר פרה אדומה לטהרה.
[1]. ואולי זו אחת הסיבות מדוע בחר רבי יהודה הנשיא לעבור משפרעם לבית שערים.
[2] . במקום אחר הראיתי כי מעבר הכהנים לגליל נעשה עוד לפני מרד בר כוכבא . עדות לכך למשל היא אי הימצאותה של משמרת כהנים בטבריה – העיר הגדולה והמרכזית, שלפני מרד בר כוכבא עדיין היתה בחזקת טמאה עד הטיהור של רשב"י. להרחבה בענין עיין : עמיצור ח., תחום סוסיתא בתקופה הרומית - ביזנטית, עבודה לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר אילן, תשמ"ח
[3] . בבלי מסכת נדה דף ו עמוד ב
[4] . 'חברים' זו קבוצת אנשים שמקורה עוד בירושלים של ימי המקדש שהיו מקפידים לאכול חולין בטהרה. בימינו היינו מתייחסים אליהם כאל מקפידים גדולים במצוות הדת בעיקר בנושא טהרה.
[5] . ספר חסידים שעל-פי כת"י פארמה, הוצאת מקיצי נרדמים, סי תתרסט
[6] . ספר התרומה - הלכות ארץ ישראל ,מהדורת י' פרידמן, אשקלון תשסח, עמ' 28
[7] . פירוש הר"ש משאנץ ,חלה פ"ד מ"ח
[8] . שו"ת הרי"ד ,ירושלים תשכז, סימן כה .שו"ת זה נדפס לראשונה מכת"י בשנת תשכ"ז, אולם החיד"א ראהו בעודו בכתב- יד והעתיק ממנו את הנושא המדובר לספרו ברכי יוסף ,או"ח ,סי' רמב, ס"ק ב. וראה גם דבריו בחיבורו מדבר קדמות ,מערכת א, סעיף כו.
[9] . ספר מצוות גדול ,ישראל תשנא, עשין קמא, עמ 'שסח .
[10] . רא"ש ,חולין, פרק ח, סי' ד .הביאו ר' יוסף קארו ,בית יוסף ,או"ח ,סי 'שכב. וראה עוד :הלכות קטנות לרא"ש ,הלכות חלה ,סימן יד
[11] . רבי אבהם בן דוד מפושקיירא נולד בערך בשנת 1120 לספירה
[12] . השגות הראב"ד, הלכות נזירות, פרק ה הלכה טו
[13] . משנה למלך , הלכות אבל פרק ג הלכה א
[14] . כפתור ופרח ,ב ,פרק יג, ירושלים תשנז ,עמ 'קלח.
[16] . רשימה חלקית של אחרונים שדנו בענין : ר' אלעזר אזכרי בעל 'ספר חרדים'. ר' שלמה עדני בעל 'מלאכת שלמה'. ר 'יהודה רוזאניס בעל המשנה למלך : " דאמר עולא: חברייא מדכן בגלילא'... ועל כן היו טהורים ממת, דאי לא איך היו מטהרים יין ושמן?! אלא ודאי, דהיה להם אפר הפרה .וזכורני שראיתי במקום אחד, דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה".
בעקבותיהם הלכו ר' ישראל יעקב אלגזי; ר 'יעקב עמדין ,היעב"ץ; ר 'חזקיה די סילוה = בעל 'פרי חדש' ר' יעקב מנשה ;ר' יוסף שאול נתנזון; ר' אברהם הכהן בעל 'שיורי טהרה' ; ר' עזרא אלטשולר,ר' חיים סתהון, בעל 'ארץ חיים'; הרב יששכר תמר בעל 'עלי תמר' ; הרב מרדכי פוגלמן.
לרשימה המלאה ולהפניות השונות עיין : בראדט אליעזר יהודה, "אימתי פסקה טהרת אפר פרה אדומה", בין כסה לעשור , ירושלים. וכן עותק של המאמר באינטרנט .
[17] . שו"ת באר מים חיים ,סי 'פב ,ירושלים תשכו, עמ 'רמד-רמה . ועיין במאמר של בראדט שם הערה 37 לדיון בענין יצירת גולם ודומיו
[18]. שערי קדושה ,חלק ג, שער ו, ירושלים תשמה, עמ 'צו .
[19] . שער רוח הקודש, שער ז, תיקון ג, ירושלים תרלד, דף יג" :
[20] . ירושלמי מסכת ברכות פרק ו הלכה א
[21] . פירוש מבעל ספר חרדים ,ירושלמי שם
[22] . תלמוד ירושלמי כתב-יד וטיקן ,ירושלים תשלא, עמ '77
[23] . תלמוד ירושלמי סדר זרעים עם פירוש נוסחא לר' שלמה סיריליאו ,מסכת ברכות, פרק ששי ,ירושלים תשכז, דף קמב ע"א .וראה שם בפירוש אמונות יוסף ,לר 'חיים דינקלס
[24] . ספר רוקח ,הלכות ברכות, סי 'שסו, ירושלים תשכז, עמ 'רנה. וכך בספר רוקח ,כת"י פריז 363
[25] . יחוסי תנאים ואמוראים ,ערך 'חייא', ירושלים תשכג, עמ 'רפט
============================================================
=================================================